התנין מנחל תנינים
נכתב על ידי צור שיזף כמתנה לנחל
פעם לפני המון שנים, בקע תנין קטן מביצה של תנינה שהיתה טמונה בחול על גדות אחד מאגמי הנילוס, הנהר הגדול שמתחיל באמצע אפריקה, ושני היובלים הגדולים שלו, הנילוס הלבן שמתחיל מימת ויקטוריה ולכן קוראים לו הנילוס הלבן, והנילוס הכחול, שמתחיל בכלל ברמות של אתיופיה קרוב לשמים, ולכן קוראים לו הנילוס הכחול, מתאחדים ליד עיר שהערבים קוראים לה ח'ארטום.
ומח'רטום זורם הנהר הגדול דרך מדבר הסהרה הרבה מאות קילומטרים, מפריד אותה למדבר מערבי ומזרחי, יוצר במימיו שנושאים את הטין השחור שהוא מפרק מהסלעים שהוא עובר לידם, נאת מדבר ירוקה ונפלאה. והטין הזה, השחור והשוקעני, שמעורב בחול הזוהר של הסהרה, הוא הטוב שבאדמות והכל גדל בו. ולכן מגדלים עליו פול וקני סוכר מתוקים ומנגואים ריחניים ואורז וחיטה וכותנה וכל עובדי האדמה שמנמנים ושזופים מהשמש של המדבר וגם החיות מאושרות. כי יש דגים במים ואחרי שקוצרים את השדות רועות בהם הפרות השמנות שמעלות גרה ועל גבן אנפות לבנות מהורהרות ושפע ברווזים וציפורי שיר.
ושם, על גדות הנילוס המיטיב, על חופו של אגם, בקע תנין האחד סקרן. ולאגם שעל גדותיו נולד קוראים פאיום. כי אגדה עתיקה מספרת שיוסף שהיה יועצו החכם של פרעה, הוא שאמר לו לכרות תעלה מהנילוס אל שקע גדול באמצע המדבר וליצור את האגם. וזה לקח 1000 ימים ולילות. אלף יום שנשמרו בשם פאיום.
עם המים זרמו לאגם ולביצות שסביבו גם דגים ותנינים. ולגדות האגם הקימו המצרים הקדמונים עיר שקראו לה שדת, ובנו בה מקדש לכל תניני הנילוס ולאל התנין שנקרא סובך. בציורים ובפסלים ניראה סובך כמו אדם עם ראש של תנין. ולכבוד סובך הם בנו תעלה מהאגם אל בריכה עצומה ונפלאה ובתוכה גידלו את התנין האדיר פּצוֻּחוֻס שאותו היו מאכילים והוא היה שוכב בשמש ומביט באנשים שדואגים לו ומעריצים אותו וחושב לעצמו (כי הוא היה תנין זקן מאוד וחכם מאוד): ככה זה בני אדם. לא חכמים גדולים ותמיד הם צריכים משהו להאמין ולהיאחז בו.
והנילוס הגדול, המשיך לזרום כל השנים רחב ושופע עד למקום בו הוא היה מתפצל לשתי זרועות רחבות, אחת לימין ואחת לשמאל במן מושלש ענק שהיוונים הקדמונים קראו לו דלתא, והדלתא היתה מרושתת בהמון פלגים ותעלות ויובלים שזרמו לכאן ולכאן עד מי הנהר הגיעו לחופי הים הגדול ושם היה החול שהביא הנילוס שוקע וילדי הדייגים היו משחקים ובונים ארמונות נוזלים בחול עד ששקעה השמש. וגם אחרי. עד שאמא שלהם קראה להם הביתה. כי כבר נהיה מאוחר.
ובחושך, כשהחוף החולי היה מתרוקן, היו גלי הים הגדול אוספים את החול ואת כל אוצרות הים ומגלגלים אותם אל הזרם החופי, שאותו יצרו במשחקיהם אל הים פוסידון ובנותיו הנרינאות, והזרם החופי שעובר על פני הדלתא היה אוסף את חולות הזהב ומחלק אותם עם הגלים בחופי סיני, ובעזה ובאשקלון וביפו ולאורך כל החוף הארץ ישראלי. עד חיפה. שם עצרו אותו ההרים, הכרמל והמפרץ. עד לשם הגיעו חולותיו של הנילוס.
ושם, על החוף החולי של אגם פָיוּם, שנולד מהזרוע הפיומית של הנילוס הגדול, לא רחוק ממקדש סובך, בקע תנין קטן מביצה, מחה את דמעת התנין שכל התנינים הרכים נולדים אתה – ורץ אל מי הנילוס. ואיך הוא ידע לרוץ אל מי הנילוס? כי התנינים תמיד בוקעים בלילה, ודעו לכם שזה מאוד משנה איפה אימא תנינה הטילה אותם. כי אימא תנינה עולה בלילה מהנהר הגדול, ומחפשת חוף חולי, ומטילה את הביצים. ומהביצים העליונות בוקעים הזכרים ומהתחתונות הנקבות. למה זה ככה? ככה.
וככה בקע לו התנין הקטן שקראו לו פצוחוס, כמו לאביו שהיה התנין הגדול והקדוש במקדש העיר שקראו לה קרוקודילופוליס, עיר התנינים, ורץ אל מי הנהר, מתחמק מכל מי שארב לו בדרך וצלל לתוך המים, חי ליד קני הבמבוק והפפירוס וכל יום יצא לחקור עוד קצת את הנהר. הנילוס הוא נהר גדול ופצוחוס שחה לפה ושחה לשם ובלי לשים לב, חקר ונבר, וטרף וגרף ואז הוא שמע שני תנינים מתחממים על הגדה ואחד אומר לשני: יש, בארץ רחוקה, נחל שקוראים לו נחל התנינים. והמקום הזה נמצא ליד ביצה וגבעות כורכר ומתחת להרים. אבל לא התנינים שולטים בנחל התנינים כי אם האמנונים!
ופצוחוס, שלא ידע ולא ראה, הרגיש שהוא מתמלא בכעס תניני. השפמנונים? הדגים המצחיקים עם השפם גרשו את התנינים מנחל התנינים? לא יקום ולא יהיה. אני שוחה לשם. רק לשם. לנחל תנינים. כי פצוחוס היה תנין קטן עם חלומות גדולים. ומיד הוא פנה ושחה מהזרוע הפיומית של הנילוס אל הנילוס הגדול ועל הגדה עמדה אנפה לבנה והוא הביט בה ואמר: תגידי לי מייד אנפה לבנה, לאיפה שוחים כדי להגיע לנחל תנינים? ותעני לי מייד אחרת אני אזנק מהמים ואטרוף אותך!
"שמאלה, אמרה האנפה שנבלה מהתנין הקטן, שחה עד הים ואם תוכל לסבול את המלח – תשאל שם."
פצוחוס פנה שמאלה ונסחף וזרם עם הנהר הגדול, כי בדיוק ירדו גשמי מונסון באתיופיה, והנהר הפך חום מסחף, ולתנין פצוחוס לא היה אכפת להיסחף במימיו הגדולים של הנהר שפתאום התפצל לאלף תעלות הדלתא שמשתרעת בין דמייטה ורוזטה. וכל רגע הוא היה צריך להחליט החלטה, ובכל רגע הוא היה צריך לפנות פניה וכל פעם שהוא שאל ענו לו תנינים, ודייגים, וברווזים לא זהירים ודגי שפמנון שחבטו בו בראשיהם הקשים ואמרו לו – לא מכאן, ולך מכאן, ושחה לשם, וצא מכאן ומה אתה עושה? ולאן אתה הולך? והוא לא הקשיב להם, כי השפמנונים פה לא עניינו אותו, הוא היה בדרך לגרש שפמנונים אחרים, שהשתלטו על נחל התנינים. והוא שחה ושר את השיר התניני על נחל תנינים. שוחה כמו אביו התנין פצוחוס כשרק חוטמו וקצה חרטומו ושתי עיניו העגולות והצהובות מעל מי הנהר השקט עד שהגיע למקום שבו נגמר הנהר.
הוא הגיע לים.
"לאן אתה שוחה תנין?" שאל אותו הסרטן ששומר על גבול המים המתוקים של הנילוס במקום שבו הם יוצרים מניפה אדומה של סחף בתוך הים התיכון.
"לנחל תנינים" אמר פצוחוס.
"ימינה!" אמר הסרטן ופצוחוס שחה ימינה.
הוא הגיע לים במקום שהיתה בו פעם עיר עתיקה.
"לאן אתה?" שאל הכריש שחור הסנפיר שמפליג ומחכה למה שהנהר פולט, הוא שאל בנימוס כי ראה את שיניו החדות של פצוחוס ואת עיניו שלא פוחדות משומדבר.
"לנחל תנינים-" אמר פצוחוס. "מתחת לגבעות הכורכר ולהרים."
"לשם" הפנה הכריש את חרטומו ופצוחוס נסחף עם הזרם לתוך המים המלוחים.
ודעו לכם, שרוב התנינים לא אוהבים מים מלוחים. הם מעדיפים מתוקים. אבל פצוחוס היה תנין אחר. ובכל מסעותיו הוא גדל. הוא עוד לא היה ענק, אבל הוא גדל. בפיום הוא היה שלושים סנטימטרים ועד שהוא הגיע לנילוס הוא כבר היה חצי מטר, וכשהגיע למקום בו מתפצל הנילוס לשני יובלים שיוצרים את הדלתא הוא היה באורך מטר וכשהגיע לדמייטה, ונפלט אל הים הגדול, הוא היה תנין ארוך של שני מטרים. שזה לא הרבה לתנין, אבל לא מעט לשום דבר אחר. והיו לו שיניים חדות. ודעו לכם יקירי, שהתנין הוא הנשכן המסוכן מכל הנשכנים. ואם הוא מוצא חיה על היבשה – הוא מושך אותה למים ושם הוא טורף אותה. ואם הוא מוצא חיה במים, הוא מעיף אותה אל היבשה, ושם הוא טורף אותה.
ופצוחוס יצא לדרך, מרגיש את הזרמים. והוא הלך מרחק לא גדול ולא קטן והגיע לימה רדודה של מים מתוקים ושחה בה להנאתו, ואכל דגים, ושאל את הפלמינגו הוורודים אם הן יודעות איפה נחל תנינים והם המריאו בצעקות ורודות ואמרו לו שבדיוק הם עפים לשם כי יש שם ביצות וקנים ומלא דגים והן נורא מצטערות אבל אין להן מקום והוא יצטרך להסתדר לבד. והתנין העקשן פצוחוס, שיצא למצוא את נחל התנינים ולהחזיר אותו לתנינים, עצר בכל נחל בדרך. עד שהגיע לנחל אחד, שכשחה לתוך השפך שלו, יכל לראות ביצות והר ורכס של כורכר. והוא אף פעם לא ראה הרים.
ועד שהגיע לשם, הוא כבר היה תנין שאורכו שלושה מטרים. תנין גדול ונכבד וכל החיות הלא זהירות נבהלו וברחו. אבל לו לא היה אכפת. לא מאריות ולא מזאבים, לא משפנים ולא מצבים, לא מנשרים ולא משחפים. כי הוא היה התנין פצוחוס ורק הפלמינגו הוורודים שכבר טסו צפונה וחזרו דרומה אמרו לו : עכשיו מגיעים? וכמה זמן לוקח לך להגיע? והראינו לך את הדרך אבל אתה – אתה –
והוא לא הקשיב להם. כי הפלמינגו ידועים בתור ציפור שהולכת כל היום עם הראש מתחת למים ולכן המוח שלה מלא במים ודי ספוגי.
כאן, הוא אמר לעצמו. הגעתי לנחל התנינים. בטוח יש פה תנינים. זה חייב להיות נחל תנינים. זה מוצא חן בעיני כאן.
ואז הוא חטף מכה בצד והביט בתדהמה בדג שפמנון ענק שנגח אותו.
זה היה דג ענק. גדול כמו התנין פצוחוס. דג של שני מטרים עם עיניים זוממות ופה מחייך ושפם ענק שזז לכל מקום במים כמו נחש ארוך.
לא פה, אמר השפמנון, אתה גדול מידי, אין לך מקום פה.
אל תדבר שטויות אמר התנין פצוחוס. אני אהיה פה אם אני רוצה. כי תנינים לא פוחדים מאף אחד. והם יכולים בביס אחד לבלוע שפמנון, אפילו כזה עם שפמות באורך של נחש בינוני. ופה זה נחל התנינים?
"לא," אמר השפמנון, "זה נחל השפמנונים."
"את זה עוד ניראה" אמר התנין פצוחוס והתנפל על השפמנון נון.
"את זה אתה תיראה", התחמק השפמנון נון, הסתובב במהירות ושחה להביא את להקת השפמנונים.
בבת אחת התנפלו שפמנונים ענקיים על פצוחוס מכל הכיוונים, הוא חבט בזנבו, וסגר את מלתעותיו, אבל מכל מקום הגיחו דגי השפמנון ונגחו אותו בראשיהם הקשים, הודפים אותו בחזרה אל הים, אל החול והגלים.
זה לא היה קרב בין שווים.
"באמת?" נהם פצוחוס בנהמה התנינית, "אותי, דגים?"
"שפמנונים!" הוציא השפמנון הגדול נון את ראשו מהמים, כי שפמנונים אוהבים להוציא את הראש מהמים ולהביט מי מגיע, כי הם הסקרנים שבדגים.
"לא אכפת לי איך קוראים לכם, אני אטרוף אתכם!"
"אז לא תוכל לגור פה." אמר נון השפמנון. "אותנו לא טורפים."
ופצוחוס הסתער לתוך הנחל והשפמנונים משכו אותו לתוך ביצות הכברה שמשתרעות משולי הכרמל ועד הים והוא רדף אחריהם והם הקיפו אותו מכל הצדדים, נוגחים ומפילים ומעייפים. ועם כל המהירות ומכות הזנב והקפיצות, הוא לא הצליח להזיק להם בכמעט כלום. וזה עייף אותו מאוד.
וכשהתעייף, תקפו אותו השפמנונים כאילו זה משחק בשבילם. עד שנמלט ויצא מהמים ופסע בהילוך התנינים המצחיק והתיישב על גבעה קטנה לאסוף כוחות ולהתחמם בשמש.
כי תנין הוא יכול לחיות גם המים וגם על פני היבשה. אם כי הוא מעדיף מים. ויבשה.
ושם, כשרבץ מת מעייפות, ושואל את עצמו מה יעשה עם כל השפמנונים קשי הראש האלו שמתנפלים עליו, פתאום הוא ראה תנינה.
"אתה חדש פה?" היא שאלה.
"כן," הוא אמר והיה קצת נבוך.
"ולא אמרו לך לא לריב עם נון השפמנון?"
"רק הגעתי. פה זה נחל תנינים?"
"הלוואי." אמרה התנינה. "זה נחל השפמנונים שבו מולך נון השפמנון." והיו לה דמעות תנינה בעיניים ופצוחוס חשב שאלו הדמעות הכי יפות שראה בחיים.
"את זה באתי לתקן. איך זה קרה ששפמנונים מנהלים פה את העיניינים ולא תנינים? אנחנו, שאנחנו מהקדומות והחזקות שבחיות נסוגים מפני שפמנונים?"
ונינה התנינה הביטה בו ודמעות תנין בעיניה ואמרה : "אז בוא אני אספר לך סיפור שהיה : פעם, לפני הרבה שנים, לשפמנונים לא היה שפם. והם חיו כאן בנחל. ואז, יום אחד הגיעו התנינים. כי הם שמעו על הנחל שמתחת להרים ולגבעות הכורכר עם הביצה הנפלאה שדומה לביצות של הנילוס ונון השפמנון, שכל השפמנונים הם בניו, ידע שאם התנינים יאכלו את כל הנונים – לא יהיו יותר נונים ואיך שהתנין הגדול והאמיץ שחה עם אפו מעל המים לתוך השפך של הנחל, הוא התנפל עליו וחבט בו. והתנין חבט בו בחזרה. ונון עף בשמים ותוך כדי מעוף הוא כיוון את ראשו העגול והחזק וחבט בתנין בדיוק בשפה התחתונה שנפערה בתדהמה. ונון שחה אחורה והתנין סגר את פיו בנהמה תנינית והצליח לתפוס את קצות אניציו הקצרים של נון שהיה לו שפם קצר שאתו הוא היה חש מי עובר במים לידו, או בבוץ מתחתיו. ונון ניסה להשתחרר והתנין לא הרפה ונון הרגיש את אניצי שפמו מתארכים. והוא נסוג מהתנין שסגר על השפמות שהלכו והתארכו ובסוף החליקו מפיו.
ונון, שנהיה שפמנון, שאג את קריאת השפמנונים הנוראה: נונים! ומכל רחבי ביצת הכברה ונחל זרמו דגים, ותקפו את התנינים. והתנינים נאלצו לסגת בחזרה אל החוף כי הם לא היו מוכנים, וכל פעם שהם ניסו להתקרב, השפמנונים היו מגרשים אותם. זה היה מעליב, זה היה נורא, אבל ככה זה היה.
ומאז התנינים לא מתעסקים עם דגי הנחל. ואם הם רוצים, הם זוחלים וצדים חיות על הגדות או אוכלים צדפות. הדבר היחיד שיצא מהקרב ההוא שאניצי השפם הקצרים של נון התארכו נורא ונהיה לו שפם שאי אפשר להתעלם ממנו וכל פעם שהוא סובב את ראשו הוא הרגיש כל תנועה של כל מה שזז במים, ומתחת לבוץ ואפילו את רפרוף כנפי השלדגים שמעופפים מעל המים ואורבים לדגים הצעירים הוא מרגיש. ומצד אחד הוא לא יכול לנוח, ומצד שני אף אחד כבר לא יכטל להפתיע אותו. ופן, אל החיות והיער והנהר הגיע אחרי הקרב ושינה את שמו מנון לשפמנון והוא היה מאוד גאה בזה. וכל השפמנונים מאז.
"כמה שנים עברו מאז שנתתם לדגים לנצח אתכם?"
"הרבה" הרכינה נינה התנינה את ראשה בעצב.
באתי לשנות את זה! הודיע פצוחוס.
ונינה התנינה הביטה בו בדמעות התנין היפות שלה. פצוחוס הרגיש שהוא חייב לעשות מעשה, פער את פיו ונהם: "היה לא תהיה!" וזינק לתוך המים, ומכל העברים נהרו השפמנונים ובראשם נון השפמנון והם נלחמו, תנין מול שפמנון - פצוחוס התנין שנולד בעיר התנינים מול נון השפמנון ואלף שפמנונים.
מי הנחל והביצה התערבלו והאדימו והקציפו, והקרב לא נרגע ולא נפסק, וכל החיות עמדו על גדות הנחל והביטו במים הלבנים-אדומים-בוציים-גועשים, והפלמינגו צרחו והשחפים צללו ובני האדם נזעקו מהעיר שלהם וראו את התנין האדיר פצוחוס ואת נון השפמנון הענק מתערים אחד על השני בנהמות, בלועות פעורים, ובחבטות ראש אדירות.
ואחרי שלושה ימים של קרב אדירים, רבצו נון השפמנון ופצוחוס זה מול זה. התנין לא יכל לפעור יותר את פיו מרוב עייפות ונון השפמנון לא יכול להניע את שפמו מרוב תשישות, ומסביב היו המוני שפמנונים פצועים וגוססים.
ונון השפמנון אמר בקולו הזקן לפצוחוס: "בוא נפסיק להילחם התנין פצוחוס."
"רק אם תודה שזה נחל התנינים!" נהם פצוחוס בקול חלש,, עמוק ונמוך.
ונון השפמנון הסתכל על מי הנחל האדומים, ועל הקנים שמאחוריהם התחבאו דגי השפמנון ואמר : "נקרא לו נחל תנינים רק אם תבטיח שלעולם לא תיגע בשפמנונים."
"מבטיח," אמר פצוחוס ועיניה של נינה התנינה התמלאו בדמעות תנין שקופות ויפות שיש האומרים שכשהן נופלות על פני החול בלילות ירח מלא, הן הופכות לאבני הטופז הצהבהבות והנדירות שכולם ידעים שהן דמעותיהן של תנינות מאוהבות.
ונון השפמנון שחה לדרכו מוקף בכל השפנונים לכיוון רכס הכרמל ופצוחוס שחה עם נינה התנינה לבריכה שעד היום קוראים לה בריכת תמסח והיא מוקפת בקנים גבוהים ונופרים מכסים את פניה.
אבל מכיוון שתנינים ושפמנונים לא כותבים סיפורים, קראו האנשים שבנו את העיר שבשפך הנחל לעירם עיר התנינים ובנו בריכה גדולה לפצוחוס, שנמנם על גדותיה עוד שנים ארוכות ונינה התנינה דומעת דמעות תנינה מאוהבת לידו.
ומאז קוראים לנחל, נחל תנינים.
למרות שהיום אפשר למצוא בו רק שפמנונים.
וביום חם, אם תעמדו ליד הבריכה שבין האקליפטוסים לסכר שבנה הורדוס המלך, תוכלו לראות את נון השפמנון, או את בני בניו, נכדי נכדיו ניני ניניו הנונים, מציצים החוצה לראות ששום תנין לא חושב לעצמו שהוא יכול לבוא ולטרוף את מי שהוא רוצה רק בגלל שיש לו שיניים גדולות ועור של תנין.